כשהגוף תוקף את עצמו
עמית נחום שאתי
תפקידה של מערכת החיסון להגן על הגוף שלנו מפני פולשים זרים, כמו צבא שאחראי למניעת חדירת מסתננים או צבא אויב. במקרה של הגוף שלנו, יש מצד אחד, מסתננים או פולשים חיצוניים, אלה הם נגיפים, חיידקים או טפילים, ומצד שני קיימים גם אויבים היכולים לבוא מבפנים.
לצורך מימוש תפקיד חיוני זה על מערכת החיסון להכיר ולזהות מי זר ומי "משלנו". המונחים המשמשים לצורך זה הם Self (עצמי) ו-Non-self (מי שאינו עצמי). ביסודה של המחלה האוטואימונית מצוי כישלון היכולת לזהות מי הוא האויב מבחוץ ומי "משלנו". כתוצאה מכך תוקפת מערכת החיסון את הרקמות שלנו עצמן.
עבודתי הרבת שנים כעובדת סוציאלית במסגרת פסיכיאטרית הביאה אותי להתבוננות מחודשת על תהליכים חברתיים המשפיעים על השיח המתנהל כיום מול פרופסיית העבודה הסוציאלית.
אני מקשיבה לתנועות החברתיות-פוליטיות הנעות במדינה, ומבינה כיצד השיח החברתי משתקף באופן הטיפול באדם הנמצא במשבר נפשי. לאחרונה רבות מדובר על האשפוזים הפסיכיאטריים, על חדרים עם סורג ובריח, על הזנחה, צפיפות, חוסר מענה הולם בקהילה.
עלתה בי השאלה: האם האשפוז נועד באמת לטפל בפרט, במצוקתו הנפשית ובסבלו, או אולי להרחיק את קולות השיגעון מכל עין רואה ולב שומע?
אזכורים להשתקה והשמדה של השיגעון היו כבר בימי הביניים. דעות קדומות וחוסר ידע רק חיזקו עמדות אלו ויצרו הגמוניה פסיכיאטרית מול השיגעון. הגמוניה זו מתפרקת בשנים האחרונות עם הוצאת חוק השיקום, עם הסדרת מעמד המשפחה ועם כניסת תפיסות טיפוליות שוויוניות המגבירות החלמה.
מצד אחד, הפקידה החברה בידי הפסיכיאטרים את הטיפול "באדם המשוגע". מחלתו נתפסה כאיום זר, אף ניתן להשוואתה ל"מחלה זיהומית מדבקת". ברית סמויה זו לוותה בהזנחה, בחוסר הפניית משאבים הולמים. השיגעון אינו נחלתה של שכבה סוציואקונומית נמוכה, הוא נוגע בכל שכבות האוכלוסייה.
כשהגוף תוקף את עצמו, זהו כישלון בזיהוי. כשחברה מתכחשת לחלקיה הכואבים, זהו כישלון זהה. השאלה היא האם נוכל להכיר, סוף סוף, ב"כוחותינו שלנו", גם כשהם פצועים.